יומני היקר, התגעגעתי. עברו כמעט 4 חודשים מאז הפוסט האחרון. אני מתנצל, הייתי נורא עסוק. השתנו המון דברים בחיי, לטובה בעיקר. לאחר 15 שנים בירושלים, סוף כל סוף חזרתי הביתה, ליפו. ירושלים, היית נפלאה, ולעיתים די מאתגרת, אבל לא אשכחך, אחרת תישכח ימיני. לשוני לא תדבק לחכי, כי היא תהיה עסוקה מדי בלטעום את כל המאפים שיש לי עוד לגלות בביתי החדש.

בסופ”ש האחרון חגגתי עם המשפחה יום הולדת לאחיינית שלי יסמין. היא בת 9 היום. ליום הולדתה היא ביקשה עוגה בצורה של הנסיכה יסמין, ממש כמו שהכנתי עבורה כשחגגה את יום הולדתה הראשון. כמו יסמין, גם העוגה וגם אני גדלנו. הפעם הכנתי לה פיסול יותר מדויק ויותר גדול של הנסיכה. היא ביקשה לא לאכול את הנסיכה ולשים אותה אצלה בחדר שתשמור עליה ממפלצות הלילה. מקווה שמפלצות החום לא יתקפו את הנסיכה בקיץ.

בשבוע שעבר אחותי חגגה יום הולדת. הכנתי לה עוגת קינדר בואנו בצורה של החטיף. בעצם, זו לא היתה עוגה ממש, אלא יותר החטיף עצמו בגודל של עוגה. בעזרת וידאו מצוין ביוטיוב, הצלחתי לשחזר ולהגדיל את החטיף הכי אהוב עליה. השמחה היתה גדולה, וההתלהבות של ילדיה עוד יותר. ברגע החיתוך הבנתי שזה לא כזה פשוט לחתוך את החטיף האימתני הזה. זה היה פשוט יותר אם זה היה עוגת קינדר בואנו אמיתית. ואז עלתה לי המחשבה, למה לא בעצם?

בשבוע שעבר טיילתי בטורקיה עם המשפחה. במהלך ארוחת הבוקר במלון, האחיינית שלי יסמין הביאה עוגה מהבופה לשולחן האוכל. זו היתה חתיכת עוגה מעוטרת במקרון מעליה. יסמין קטפה את המקרון מהעוגה, זרקה את העוגה הצידה והסתכלה על המקרון. “כזה תכין לי ביום הולדת” אמרה. איך חיכיתי לרגע הזה שאחד האחיינים יבוא ויבקש ממני מקרונים ליום הולדת! בראש שלי התחיל להצטייר לו מקרון יום הולדת חגיגי עם טעם ילדותי. טעם שהאחיינים שלי יהיו מוכנים לוותר על עלי גפן הממולאים של סבתא; שוקולד קינדר.

הייתי מאוהב במילקי עוד הרבה לפני הפרסומת של סנדי בר. כל בוקר לפני בית הספר, מילקי היווה את החלק העיקרי בארוחת הבוקר שלי. כן, אני יודע איך זה נשמע, אבל ככה גדלתי. עד היום כשאני הולך לבקר את ההורים, יש מילקי שמחכה לי במקרר, וכולם יודעים שהוא רק שלי (למרות שהאחיינים מנסים לגנוב לי אותו מדי פעם).