טמפרור שוקולד בימי הקיץ החמים נועד לכישלון. לתומי חשבתי שהמטבח הממוזג יפתור את הבעיה. הרי קריר ונחמד לי בבית. אך לא לשוקולד. שוקולד דורש טמפרטורת חדר ספציפית. בין 18-20° ליתר דיוק. בפעם הראשונה כיוונתי את המזגן ל-21° והתחלתי לעבוד. לקח מלא זמן לטמפרטורת השוקולד המומס לרדת חזרה. זה היה הרמז הראשון שלי. אכן, הטמפרור הראשון לא הצליח ולא קיבלתי פרלינים יפים.

לא מזמן נסעתי לארה”ב וחזרתי משם עם מלא ספרי אפייה, כהרגלי לאחר כל טיול בחו”ל. שלושה מהספרים שקניתי מלאים במתכונים ללא גלוטן ואף טבעוניים. חיפשתי מתכון מעניין לנסות מהם, אבל רשימת הרכיבים של כל מתכון שאהבתי היתה מסובכת להחריד. בסוף פזלתי לספרם המתוק של יותם אוטולנגי והלן גו “Sweet” וגיליתי שיש להם מספר מתכונים מסומנים ללא גלוטן לקהל המתנסה (אני!). אחד מהם נראה מזמין במיוחד, מלא אהבה פרסית (מה שזה לא יהיה).

איזו כותרת הזויה. גם אני עדיין מנסה להבין מה המילים ללא גלוטן עושות שם. לאחרונה התחלתי להיות מודע יותר לגוף שלי ולאוכל שאני מכניס בו. למען האמת, אני קצת היפוכונדר. הרופאים שלי יכולים להעיד על כך. אך הם בטח גם יסכימו שהרבה מחקרים חדשים מעידים על קשר ישיר בין אוכל לבין הבריאות שלנו. במיוחד מזונות אלרגניים כמו חיטה, חלב, בוטנים, ביצים וכו’. אז החלטתי לצאת למסע ניסיוני ולחקור אם הם משפיעים על הבריאות שלי. התחלתי עם גלוטן, שזה החלבון העיקרי המצוי בחיטה.

ב-5 לספטמבר 2017 חגגתי יום הולדת 35. במקביל, באותו יום, נחשף לעולם שוקולד רובי (Ruby) של קליבו. יד המקרה? אני לא חושב. היקום החליט לתת לי מתנה ורודה, שהגיעה אלי באיחור קל של שנה וחצי. לא נורא, העיקר שסוף סוף הצלחתי לשים את ידיי על השוקולד הרביעי מסוגו בעולם (לאחר מריר, חלב ולבן). צבע השוקולד ורוד וטעמו מתוק אך חמצמץ מעט, ללא צבעי מאכל או חומרי טעם. תודה יקום!

היום בלוגולודת, היום בלוגולדלת, היום בלוגולדת לקייק לאב! הבלוג הקטנטן שלי חוגג שנתיים היום. שנתיים! זה הגיל הכי אהוב עלי. כלומר, לא זוכר את זה בעצמי, אבל האחיינים שלי עושים עבודה מצוינת כדי להראות לי. אני כל כך נהנה איתם בגיל הזה. זה הגיל בו הם כבר גילו איך ללכת ומתחילים לרוץ. הם כבר יודעים לדבר ומתחילים לשאול שאלות ללא הרף. הם כל כך סקרנים, חמים ומלאי חיים. וזה מה שאני מאחל לבלוג שלי השנה. שיתנהג כמו האחיינים בני השנתיים שלי, רק בלי כל הבכי הזה (במקרה הזה אין לי איך לתקוע לו מסך טלפון מול הפרצוף).

תמיד התחשק לי להכין אגוזי לוז מקורמלים ולהשתמש בהם כקישוט, אבל נרתעתי מהזנב המקורמל הזה. הפעם אמרתי לעצמי, לא עוד! נכנסתי למטבח, קירמלתי סוכר וטבלתי בו אגוזי לוז. הפלא ופלא, זה עבד. זה אפילו לא היה כזה מסובך. כל זה ועוד ביום אפרורי וגשום. הרגשתי כמו מרתה סטיוארט, שאגב מדגימה את המלאכה באלגנטיות יחד עם פראן דרשר מ”נני” (מרוב געגועים לילדות, קולה נשמע לפתע כמו מוזיקה לאוזניי).

בשבוע שעבר טיילתי בטורקיה עם המשפחה. במהלך ארוחת הבוקר במלון, האחיינית שלי יסמין הביאה עוגה מהבופה לשולחן האוכל. זו היתה חתיכת עוגה מעוטרת במקרון מעליה. יסמין קטפה את המקרון מהעוגה, זרקה את העוגה הצידה והסתכלה על המקרון. “כזה תכין לי ביום הולדת” אמרה. איך חיכיתי לרגע הזה שאחד האחיינים יבוא ויבקש ממני מקרונים ליום הולדת! בראש שלי התחיל להצטייר לו מקרון יום הולדת חגיגי עם טעם ילדותי. טעם שהאחיינים שלי יהיו מוכנים לוותר על עלי גפן הממולאים של סבתא; שוקולד קינדר.

תמיד כשאני חוזר מטיול בחו”ל אני דואג להביא איתי מתנות מקומיות למשפחה. כשנסעתי לסיציליה הקיץ, חזרתי עם ארבע צנצנות המכילות בתוכן ממרח פיסטוק עבודת ידיהם של תושבי העיר ברונטה. העיר מתגאה בפיסטוקים הירוקים שלה וכל חנות, מאפייה או בית קפה מתגאה בממרח הפיסטוק הביתי שלה או שלו. היה קשה לבחור ממרח פיסטוק שאותו אחזיר הביתה למשפחה. המגוון היה רחב; ממרחים עם מרקם חלק וקרמי שמזכיר נוטלה, ממרחים מחוספסים עם חלקיקי פיסטוקים קטנטנים, ממרחים על בסיס חלב, ממרחים על בסיס שמן זית ועוד ועוד…