אני לא אוהב רילס. לא מתלהב מסרטונים קצרים. אני מתפלל לאלוהי המטא שיחזירו את אינסטגרם נאמן לשמו, שיציג לי רק תמונות. אבל סרטון אחד גרם לי לראות שחור בעיניים. בסרטון הדגימו הכנה מהירה של פרלינה שומשום שחור. חצי דקה בסרטון כמובן, חצי יום עבודה במציאות. זה הפיח בי עניין לשם שינוי. זה היה כה שחור, כמו נפט כמעט. הייתי חייב לנסות ולדווח.

את העוגה הזו אכלנו כבר לפני שבועיים ורק בימים האחרונים התפניתי לכתוב את המתכון שיהיה לי מסודר ונגיש כאן בבלוג. כן, כבר אין לי מלא זמן פנוי כמו שהיה לי פעם. המשרה שלי בבית המרקחת גדלה וממש אוטוטו אצטרך לנהל אותו בעצמי לזמן מה. אבל זה בסדר. זה אומר שהמנהלת שלי תוכל לצאת לחופשת לידה בראש שקט, ואני… אני אנסה לנהל את העניינים. אבל הי, בינתיים, לפני שהאדמה תבלע אותי, קבלו אנטרמה פיסטוק לימון שהוא חגיגה בפני עצמו.

שלום בלוג! עברו חודשים מאז שביקרתי אותך. כמעט 4 חודשים ליתר דיוק. לא השתנה הרבה בחיי, חוץ אולי מסדר העדיפויות שלי. בכל זאת, אני לא מזניח אותך. אז הנה לך, פוסט קטנטן וחמוד על אגוז שהוא לא פיסטוק (למרות שהטארטלט יכול להיראות מגניב בירוק). פוסט שהוא כולו בוטן. טוב, ואולי גם קצת שקדים כדי לעדן את הטעם. טארטלט בוטנים, היר ווי גו.

בפוסט הקודם הכנתי גאלט דה רואה לפרויקט בית ספר של אחיינית חמודה אחת. בשביל הגאלט הייתי צריך להכין קילו בצק עלים והשתמשתי בכ-2/3 ממנו לגאלט. אז מה עושים עם ה-1/3 הנותר מהבצק עליו כה עמלתי? עוגה עוד יותר מורכבת כמובן! אם חשבתי שהגאלט היא עוגת המלכים, טעיתי. סנט הונורה היא אחת ה-עוגות שיצא לי להכין במטבח, ומקומה בממלכה בלתי מעורער.

בסופ”ש הקודם אחיינית שלי יסמין ביקשה ממני עזרה עם שיעורי הבית שלה. המורה לצרפתית התחילה פרויקט חדש בכיתתה. הפרויקט? ללמד את הילדים אוצר מילים דרך מתכונים שונים. הילדים מקבלים את שמות הציוד והרכיבים הנדרשים למתכון וכותבים את תהליך ההכנה לפי האיורים המסופקים. המתכון הראשון היה לעוגה הכי מלכותית שיש – גאלט דה רואה, או בשפה העממית, עוגת המלכים.

אתמול חגגנו לאחיין הכי קטן שלי שנתיים. כבר שבועיים שלמים שאני מנסה לחשוב מה להכין לשובב. אולי עוגה בדמות אחד מגיבורי העל שהוא כל כך אוהב? ספיידרמן? קפטן אמריקה? או אולי עוגה בצורת אחת המכוניות מהאוסף שלו? בסוף קלטתי, הילד מטורף על שוקולד קינדר. כבר הכנתי עוגות וטארטים בהשראת השוקולד האהוב. מספיק. הפעם אכין משהו להורים. כך בעצם נולד לו טארט ג’נדויה… מפורק.

איזה שבוע חורפי פתאום. גשם כמעט יום יום. מעונן ואפרורי, בדיוק כמו שאני אוהב. טוב, עד לגבול מסוים. כשצריך לצאת לעבודה והכבישים מוצפים, זה פחות אידאלי. כשהמרפסת מוצפת והמים נכנסים לבית, זה כבר לא כיף. כשהרוחות נושבות בחזקה ומעיפות לי את הצמחים, זה כבר מוגזם. ואז… אני מתחיל להתגעגע לשמש ולשמיים בהירים. אז כדי לשפר את מצב הרוח, הכנתי טארט פסיפלורה שנותן תחרות אף לשמש עצמה.

בסופ”ש האחרון הכנתי עוגת גלידה לבנטינית, עם שכבות שוקולד, פיסטוק וחלווה נהדרות. עוגת גלידה שדניאל ומרים מאוד אהבו. עוגת גלידה שהמשפחה כמעט נתנה לי מכות עליה. “למה דווקא פיסטוק?”, הם שאלו. “אוי לא, חלווה? אבל זה נורא כבד”, הם אמרו. “וואו, אהבתי רק את השוקולד, זה ממש טעים, מרגישים שזה עם שוקולד מריר”, הצהירו. “אבל הי, פעם הבאה תכין לנו גלידת מסטיק או בייגלה מלוח בבקשה”, הם ביקשו.